מיני פנקייקים או: החיוך ששווה את הכל

יונתן נולד לפני 9 חודשים. חופשת הלידה הארוכה מאד שלי הסתיימה. הילד החמוד שלי בדיוק מסיים הסתגלות בגן – לפי כל הסימנים, אני כבר אמורה להיות מאורגנת ומאופסת על החיים החדשים שלי, החיים בהם אני האחראית הבלעדית (כלומר סמי בלעדית, בכל זאת יש גם בעל/אבא בתמונה) על היצור הקטן וחסר הישע הזה, על להאכיל אותו ולהלביש אותו ובאופן כללי, לדאוג לזה שהוא יגדל ויתפתח ומתישהו יהפוך ליצור גדול, בתקווה קצת פחות חסר ישע.

הפרצוף הכי חמוד בתבל

אבל עם כל הכבוד לסימנים, ולמה שאמור לקרות, יש עדיין ימים בהם אני יושבת עם יונתן על הרצפה, אנחנו משחקים, צוחקים ופתאום הוא מתהפך עלי. בכי, צרחות, היסטרי כאילו הרגע סיפרו לו שהספייס גירלז התאחדו והתפרקו מחדש. בימים האלה, ברגעים ההו-כה-קסומים האלה, אני מסובבת את ראשי לכל הכיוונים ותוהה איפה אמא של הילד הזה, מתי היא כבר תגיע ותשחרר אותי, כדי שאוכל ללכת לנוח קצת ולחזור לשגרה הקלה והכיפית שלי, נטולת הדאגות והאחריות.

ואז הוא מפסיק לבכות לרגע, מחייך, זוחל ומטפס עלי, כולו מלמולים מאושרים של "אמא אמא אמא" (אם כי, בינינו, רוב הפעמים זה "אבא אבא אבא", כי ילדים הם כפויי טובה ותמיד ימצאו דרכים קטנות ומרושעות לפגוע בך. נניח לקרוא לך "אבא").

אה נכון, אני האמא של הילד הזה.

הילד שבעודו מטפס עלי שמח וטוב לבב, נזכר לפתע שהוא עדיין לא סיים לבכות, ומיד מתחיל סבב נוסף של דמעות. להאכיל אותו ולהלביש אותו ולדאוג לו – זו השגרה הקלה והכיפית שלי. אפילו שלפעמים זה עדיין מרגיש כמו חלום או חיים של מישהו אחר, אלו החיים שלי.

לפתע הוא נזכר שהוא עדיין לא סיים לבכות

בשלב הזה תכננתי לדבר קצת על ההאכלה של יונתן – על זה שהוא היה על הנקה מלאה במשך חודשים ואז התחלנו לתת לו ארוחות של מוצקים. על זה שטפו טפו, חמסה חמסה, הילד מעולם לא אמר, ועדיין לא אומר, לא לאוכל. שום סוג של אוכל (איזה כיף שהוא לא יצא דומה לאמא, הבחורה שנרתעת עד כדי צרחות של אימה מרוב הירקות בעולם!).

רציתי לדבר על זה שבגיל חצי שנה התחלנו לשלב לו ארוחת פירות וארוחת ירקות בתפריט היומי, ושלקראת גיל 9 חודשים החלטנו להוסיף לו גם ארוחה שלישית, ארוחת ערב, ופה זה כבר נהיה קצת יותר מאתגר.

אבל אז, תוך כדי כתיבה, יונתן נהיה חולה. בפעם הראשונה מאז שהוא נולד, לתינוק שלי יש חום, ופתאום שום דבר כבר לא משנה. לא הארוחות המסודרות והמגוונות שניסינו לעבוד איתו עליהם, לא הדיון האינסופי בינינו לגבי "אולי נשלב לו תמ"ל? אולי זה יגרום לו לישון יותר משעתיים וחצי רצוף כל לילה?", לא שברון הלב הקל שלי כשגיליתי שהוא טעם כבר עוגת שוקולד בגן, אפילו שחלמתי בהתרגשות על הרגע בו אכין לו את העוגה הראשונה שלו, ביום הולדת שנה.

מנפים, טורפים ביחד ומטגנים במחבת

אז בימים הקרובים, עד שהוא יבריא, אני הולכת לפנק את יונתן במיני פנקייקים. לארוחת בוקר, לארוחת ערב, מה שיתחשק לו. כן, יש ארוחות בריאות יותר, אבל הוא כל כך אוהב את הפנקייקים הקטנטנים האלה, שלא באמת אכפת לי.

הפרצוף שלו כשהוא לועס אותם עם שתי השיניים הקטנטנות שלו, כולו מאושר – סליחה על הקלישאה, אבל באמת שזה שווה הכל.

אפשר לטגן במחבת פנקייקים מיוחדת או במחבת רגילה

חוץ מזה, כשאני מחליפה את הקמח הלבן בקמח כוסמין מלא, את הסוכר הלבן בסירופ מייפל ואפילו את החמאה מגוונת לפעמים עם שמן קוקוס — אני משכנעת את עצמי שאולי זה לא כזה נורא. אם אני מצליחה לגרום לו לחייך ולשמוח קצת ולרגע לשכוח מזה שהוא בוער מחום, אני מבחינתי עשיתי את שלי.

סנדביץ' פנקייקים! עם חמאת בוטנים ובננה

חוץ מזה, אני בטוחה שבגן נותנים לו מלא ירקות. נראה לי. לא יודעת. לא שאלתי, אני מעדיפה לא לדעת. רחוק מהעין, רחוק מהלב. ואם אתם מצקצקים עכשיו בלשונכם, מנידים את הראש מצד לצד וממלמלים לעצמכם "מה זו שנאת הירקות הזו, לא יכול להיות, איזו מין דוגמה היא נותנת לילד שלה" — מה אני אגיד לכם, אתם צודקים. אבל היי, לפחות אני מכינה לו פנקייקים ממש טעימים.

ככה זה נראה מלמעלה ומלמטה

אפשר להכין בגודל מיני או בגודל גדול יותר

מור כהן היא בעל הבלוג Morcake ואמא של יונתן.