"אוף, זה קשה מדי", מלמלתי לעצמי כשהתעוררתי לקולות בכי בלילה, מתישהו בין היום הרביעי לחמישי לחום של יונתן. כן, שוב חום. הפעם זה נמשך שבוע ונגמר באנטיביוטיקה.
רציונלית, ברור לי שהכל בסדר. אנחנו לא חריגים – ילד שנכנס לגן ומיד נדבק בכל מחלות העולם זה דבר שכיח וכבר הזהירו אותי בעבר לפנות לי את החודש שאחרי הכניסה לגן, היות שאני לא הולכת להגיע לעבודה יותר מדי בתקופה הזו.
וכן, זה מאד הגיוני שהשגרה של התינוק, וכמובן של הוריו, משתבשת כשהוא מרגיש לא טוב. הראש שלי יודע את כל זה. אבל הלב שלי – קשה לו. קשה *לי*. קשה לי לראות את יונתן סובל. הילד האנרגטי כל כך פתאום מעוך, שם ראש על מי שזה לא יהיה שמחזיק אותו באותו רגע – אמא, אבא, סבתא – ובוהה בעיניים מזוגגות, כי פשוט אין לו כח.
קשה לי עם זה שאין לי איך לעזור לו. קשה לי שאני לא יודעת מה בדיוק כואב לו ושאני לא יודעת מתי זה יסתיים. חוץ מזה, קשה לי שקשה לי.
הילד הוא הדבר הכי חשוב לי בעולם, הוא מעל הכל, הוא הראשון, השני וגם השלישי בסדר העדיפויות. אבל מה איתי?
לזה שהוא בקושי ישן בלילה כבר התרגלתי. נגיד. בערך. שינה זה לחלשים, לא? ואם התינוק שלי כל כך חזק, אז גם אני אהיה. העניין הוא שעד לפני שבוע לפחות היו לי ערבים לעצמי. יכולתי לדבר עם אסף, יכולנו לאכול יחד ארוחת ערב, יכולתי להתקלח בשקט. אבל יונתן חולה, והכל משתבש.
ערב אחד הוא נרדם לשעה ואז מתעורר בבכי. בערב אחר הוא מסרב להירדם, מתיישב, מוחא לעצמו כפיים (ליתר דיוק, מוחא לעצמו אגרופים, כי הוא עוד לא גילה איך לפתוח אותם. זה אולי הפיצ'ר הכי חמוד שלו עד כה, אבל למה בעשר בלילה? ובאחת? ושוב בארבע לפנות בוקר?), מרוצה מעצמו עד השמיים – ולא ישן.
ואני? אני עייפה.
וכאילו זה לא מספיק, נדבקתי ממנו. עכשיו, אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל עם כמה שהתקררות זה דבר לא נעים, התקררות של אסתמטי זה סיוט. סיוט שיכול להימשך חודשים. אחרי המשיכות באף והחיקוי המהמם שעשיתי לקרמיט הצפרדע עם הקול הצרוד שלי שלפעמים אשכרה נשבר עד לרמה שאני לוחשת במקום לדבר, אחרי כל זה, מגיע השיעול. השיעול השחפתי, השיעול שמכאיב לי בכל הגוף, השיעול שגורם לכל השותפים שלי לחדר בעבודה לרצות להתפטר באופן מידי.
אז אני מתלוננת. לעצמי, לאסף, אפילו ליונתן. אוף, זה קשה מדי.
אבל פתאום אני תופסת את עצמי ומתייסרת – את לא מתביישת? לתינוק שלך יש 39.5 מעלות חום ואת מעזה להתבכיין? את אמא. אמהות לא מקטרות. קשה יש רק בלחם, וגם את זה אוכלים. אלא אם אתה תינוק, לתינוקות אסור לאכול את הקשה. ואם אתה תינוק חולה, אתה בכלל בקושי אוכל. אתה נזכר איזה כיף זה לינוק והופך את אמא לבופה האנושי המהלך שלך. ומה שיפה זה שאמא לא מתלוננת. היא לא אמורה.
רגע, אבל אולי.. אולי בכל זאת?
נכון, אנחנו לא חריגים. זה בסך הכל שבוע של חום וכמה ימים מעוטי שינה. כולם עברו, עוברים או יעברו את זה. אבל חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שזה שלכל העולם קשה מתישהו, לא אומר שלי לא קשה עכשיו. לפעמים אפילו קשה מדי.
אז אחרי ימים ארוכים של שיעולים, חום, התייסרויות, בכי, תלונות ומחיאות אגרופים, החלטתי שזה בסדר להרגיש כמו שאני מרגישה. זה בסדר לרצות בכל הלב שהילד שלי יבריא וירגיש טוב ויחזור לעצמו, וגם לרצות בכל הלב – אותו הלב – שהוא פשוט. יישן. עכשיו. ויתן לי קצת זמן לעצמי.
זה בסדר, במהלך עוד התקף בכי שלו, לחשוב "די כבר! די כבר! די כבר!". ויותר מזה, אם הוא מתחיל לצרוח? זה ממש בסדר להצטרף אליו לצרחה או שתיים (נסו את זה, זה משחרר).
וזה בעיקר בסדר, במיוחד בעידן האינסטגרם, במיוחד כשהדבר הכי מתבקש בעולם זה להגיד "לגדל ילד? שטויות, קטן עלי, זה מושלם ומדהים ואני פוצחת בשיר כל בוקר", בעוד שיערי מתבדר ברוח – להודות שזה לא שטויות, ולפעמים מרגיש לי שזה גדול עלי, ושמושלם יש רק בלחם. רגע, לא. זה לא נכון.
אמרתי לכם שאני עייפה.
בכל השבוע הזה של המחלה, התיאבון של יונתן היה בינוני בקושי. בשבת, כשהוא סוף סוף התחיל להרגיש יותר טוב, בדיוק נגמרו לו כל המנות הקפואות של מרק הירקות שהסבתות, כלומר האמהות של אסף ושלי, הכינו לו בשבועות האחרונים. אז קפצנו רגע לסופר, קנינו שתי בטטות ושני גזרים. ידעתי שבבית יש לי עדשים כתומות, וכשכבר התחלתי לעבוד, אסף מצא גם תפוח אדמה שמבחינתו זה היה להיות או לחדול — להצטרף לסיר או לקפוץ ראש עוד כמה ימים לפח.
קילוף קילוף, חיתוך חיתוך, כמה ערבובים בסיר, והופ! תבשיל כתום. כמו מרק, רק הרבה פחות נוזלי, והרבה יותר צ'אנקי, כי אנחנו מתחילים, אט אט, להתקדם כבר משלב המוצקים הנוזליים לשלב המוצקים ה.. מוצקים.
אולי לא הכי פוטוגני, אבל פשוט, מזין, טעים, בריא, עובר הקפאה מעולה ושימושי מאד אם אתם מתחילים ללמד את הילד שלכם צבעים ומחפשים משהו כתום במיוחד.
תבשיל בטטות עם תפוח אדמה ועדשים כתומות שמועכים לפירה רך שילדים אוהבים
- 3 בטטות קלופות
- 2 גזרים קלופים
- 1 תפוח אדמה קלוף
- 2 כפות שמן זית
- 1/2 כוס עדשים כתומות
- 7 כוסות מים רותחים
1. קולפים ירקות וחותכים לקוביות.
2. מחממים שמן זית בסיר גדול לדקה-שתיים.
3. מוסיפים ירקות, מערבבים ומטגנים למשך כ-5 דקות.
4. מוסיפים 4-5 כוסות מים, מכסים ומבשלים על אש נמוכה-בינונית למשך כעשר דקות, תוך כדי ערבוב מדי פעם.
5. מוסיפים עדשים. מערבבים.
6. ממשיכים לבשל עוד כ-45 דקות על אש נמוכה, עם מכסה, כאשר מדי פעם נותנים איזה ערבוב לסיר. אם המים נספגים יותר מדי, מוסיפים עוד כוס-שתיים של מים רותחים. בסיום הבישול, מסירים מהאש (כמובן).
7. מועכים למרקם שאוהבים.
- אלה הירקות שהשתמשתי בהם, כי זה מה שהיה לי. אפשר, כמובן, לשחק עם זה: להוסיף בטטה, אולי רק גזר אחד, לוותר על תפוח האדמה או להשתמש בשניים בינוניים. מה שזורם לכם.
- הירקות מתרככים מאד במהלך הבישול, כך שהתבשיל בהחלט יכול להתאים בגירסה הצ’אנקית שלו לתינוקות עם כמה שיניים (לארנבון שלי יש שתיים כרגע), שכבר יודעים ללעוס קצת ולא אוכלים טחון לגמרי. מי שמעדיף מחית חלקה לגמרי יכול להעביר לבלנדר ולטחון או לטחון ישירות בסיר, עם בלנדר מוט.
- כן, באידאל כולנו היינו רוצים להכין אוכל טרי לילדים שלנו מדי יום ביומו, אבל לא תמיד זה מתאפשר, לכן אנחנו כמעט תמיד מכינים כמות גדולה יחסית ומקפיאים מנות. אני אוהבת להשתמש בתבנית שקעים מסיליקון – כך המנות יוצאות יחסית שוות בגודלן. אני מעבירה את התבנית לפריזר עד שקפסולות המרק קופאות ואז מחלצת ומעבירה לקופסה סגורה.
מור כהן היא בעל הבלוג Morcake ואמא של יונתן.
9 תגובות
בתור אמא חדשה אני כל כך מזדהה!!!
היה כיף לקרוא=]
אמא פעם ראשונה!
אפשר לדעת באיזה תבנית את מקפיאה? כמה זמן ניתן לשמור במקרר? ואיך מחממת אחר כך כל מנה בנפרד?
מור את מושלמת ♥
וואו! הטיפ על התבנית שקעים מסיליקון בסוף – העפת לי את הכובע!!!
אני כבר עם ילדה שניה ולא חשבתי על זה מעולם! גאוני!!!
ובלי קשר, ה"מתכון" הזה הוא כמובן המתכון הבסיסי ביותר לתינוקות בחצי שנה הראשונה שלהם בעולם המוצקים – כל שינוי הולך. אני לקטנה שלי אוהבת לזרוק פנימה לקראת סוף הבישול חופן פטרוזיליה ושמיר (לא קצוצים כדי שיהיה קל להוציא) לגיוון הטעמים ואפילו קצת כורכום – כי זה בריא.
אני אוהבת אותך על הפוסט הזה ובכלל !
התגובות שלכן משמחות אותי עד מאד!
לימור, תכלס המתכון (סליחה, "מתכון", את צודקת לגמרי, זה לחלוטין הבסיס למיליון משחקים וגיוונים) באמת פחות חשוב – הטיפ לגבי התבנית זה העיקר של כל הפוסט הזה 😉
יצא מעולה! החלפתי את התפוא בקישוא כי זה מה שהיה לי, והפרשתי קצת הצידה והוספתי קארי לגירסה למבוגרים.. תודה רבה על המתכון!
[…] ומה להגיש ליד השניצל? פירה כתומים […]
[…] תפספסו: מה להגיש ליד השניצל? פירה כתומים איך מכינים שניצלונים בקלות בלי ללכלך מלא כלים? […]