מאפינס בננה ואבוקדו או: הנשנוש המושלם לילדים

אני בעייתית באוכל. מאד בעייתית באוכל. אמא שלי ודאי תעיד שכילדה קטנה עוד אכלתי גבינה וכמעט את כל הירקות, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, התשובה שלי ל"רגע, אז מה את לא אוכלת, בעצם?" היא "עזבו, יהיה יותר קצר לפרט מה אני כן אוכלת".

בגדול, סלט הוא מילת גנאי מבחינתי. אני לא אוכלת את רוב הירקות. חלקם מגעילים אותי ממש. אם תניחו לידי עגבניה – שלמה, חתוכה, זה לא באמת משנה – יש סיכוי סביר שאתחיל לצרוח (אם אנחנו לא מכירים כל כך טוב, ייתכן שאתאפק ואצרח רק בלב. בכל זאת, צריך לשמור על הפאסון).

אני לא מבינה למה צריך גבינות ויוגורטים בעולם, ומיותר לציין ששבועות הוא ממש לא החג שלי. עם זאת, שימו לב לטוויסט בלתי צפוי בעלילה: המאכל האהוב עלי בעולם הוא פיצה. רגילה, בלי תוספות, בלי יותר מדי גבינה, ושחלילה לא יהיו חתיכות של עגבניות ברוטב, כן?

כשהייתי צעירה יותר, שאלו אותי לא פעם "אבל מה יקרה כשיהיו לך ילדים? את לא באמת מתכננת לתת להם שניצל, פיצה וגלידה כל היום, נכון?" אחרי פעם-פעמיים שהשבתי כן והבנתי שזו ככל הנראה לא התשובה הנכונה, התחלתי לענות שלילדים שלי, בבוא העת, בתקווה, יהיה גם אבא. הוא כבר יאכיל אותם.

ואז התחתנתי עם בחור רק טיפה פחות בעייתי ממני באוכל.

נכון, אסף אוכל סלט (כמה ביסים, פעם בכמה זמן, כשהוא נזכר שהוא צריך להיות קצת בריא). הוא אפילו סבבה עם רוב הגבינות. אבל גם הוא, כמוני, חושב שהעולם היה טוב יותר אם לא היו בו טונה וקוטג' ופטריות. ובכל זאת, יש לנו ילד. השמועות אומרות שהוא לא יכול לחיות על שוקולד. אז אנחנו מנסים כן לתת לו אוכל בריא עד כמה שאפשר. על הדרך, אנחנו מנסים גם לחנך קצת את עצמנו.

אסף נושם עמוק ומצליח, חרף סלידתו העזה, לערבב לו חמאת בוטנים לתוך מחית הפירות (איך אפשר לא לאהוב חמאת בוטנים?! אה כן, בנוסף להיותי בעייתית באוכל, אני גם צבועה ממש ולא מבינה איך אנשים מסוגלים לא לאכול דברים שאני ממש אוהבת). אני פותחת את המכסה של גביע הגבינה או היוגורט בשיא הזהירות, כדי לא ללכלך את עצמי בטעות ב.. דברים האלה, ומאכילה אותו בכמה כפיות.

כל השלבים בדרך למאפינס

וכשהייתי אמיצה ממש, הכנתי לו מאפינס עם בננות (טעים!) ורסק תפוחים (טעים!) ואבוקדו (למה זה קיים, אלוהים, למה?!). יותר מזה, טעמתי מהמאפינס האלה.

עוד יותר מזה, אסף טעם. והוא שונא אבוקדו אפילו יותר ממני.

מעבירים למנז'טים ואופים

להגיד לכם שהתהלבנו במיוחד? בכנות – לא. בואו נגיד שזה לא אחד מהדברים האלה שכשאני מאכילה את יונתן, נוצר מצב של "ביס אחד לו, שניים לי" (ע"ע דייסת שיבולת שועל, מחית פירות). אבל השובב הקטן אהב וזה מה שחשוב.

המאפינס הירקרקים האלה מתקבלים דביקים וכמעט עיסתיים. לא מרקם אידאלי לאדם מבוגר, אבל אחלה דבר לילד שבדיוק לומד לאכול וללעוס ומאד נהנה להחזיק את המאפין ביד ולפרק אותו לגורמים. נקי ומסודר זה לא, טעים וכיפי ותורם מאד לעצמאות של הילד – לגמרי.

ומה שבאמת חשוב: אסף ואני טעמנו משהו עם אבוקדו. אז אם אתם הורים לילדים בעייתיים, אל ייאוש! לכו תדעו, אולי הם עוד יפתיעו אתכם ויסכימו לטעום דברים חדשים – בגיל שלושים פלוס.

מתאימים בול לילדים