פשטידת תירס מהירה או: ארוחה תוך כדי תנועה

"אמא, לאן הולכים היום אחרי הגן?".

נשמע לכם מוכר? אני לא לבד בסיפור הזה נכון?

אז כן, אחרי צחצוח שיניים והתארגנות מהירה לגן של שני הזאטוטים שלי, נעה כמעט בת 6 ונדב בן אוטוטו 3, אני מוצאת את עצמי מנהלת דיון על פעילויות אפשרויות לבילוי אחר הצהריים.

"אולי נלך לג'ימבורי?" מציע נדב שהתברך בקוצים בטוסיק ובאנרגיות על חלל שישאיר גם את ספידי גונזלס מאחוריו. תסלחו לי על הפולניות שבי אבל בכל פעם שהמילה ג'ימבורי נזרקת לאוויר, המוח שלי משדר לי אותות ברוח ערמות של חיידקים, מחלות, נזלת וטלפון אחד לבוס שמודיע ששוב אני לא אגיע לעבודה כי הילד, איך לומר, לא מרגיש טוב.

אז נכון, מחלות וחיידקים מסתובבים בכל מקום, ונמצאים גם בגן, אבל איך שהוא כמעט תמיד כשאנחנו מבלים שעה-שעתיים בין המזרנים והטרמפולינות ומתפלשים בבריכת הכדורים האינסופית, אנחנו מסיימים למחרת עם חום או שלשולים.

מערבבים ולתנור

"אפשר ללכת היום לסרט החדש עם הארנב אמא?" מציעה נעה, "אבל רק אני ואת, כי הוא סרט רק של גדולים!" היא מכריזה בקול כאילו היא מודיעה על חתימתו של הסכם שלום חדש. "הסרט באמת פחות מתאים לנדב" אני מסבירה "ולכן נלך אליו שתינו ביום בו אבא יחזור מוקדם מהעבודה".

"בואו לגינה" קופץ נדב "אבל אתמול ירדנו לגינה" מתלוננת נעה "אבל היום נרד עם האופניים אתמול ירדנו עם הקורקינט" הוא מנסה את מזלו. "אוף נמאס לי כבר מהגינה הזאת!" רוטנת הגדולה בנימה כזאת שאני נאלצת להזכיר לעצמי שמדובר בבת 6 ולא במתבגרת בת 12.

"יש לי רעיון" אני עוצרת את שניהם בעודם מתווכחים וויכוח שנראה שאין לו סוף "כל אחד מכם יחליט על חבר אחד שהוא רוצה שיבוא אליו הביתה ונעשה ביחד מיני מסיבה".

יייישששש! צועקים שניהם "אני רוצה את יעל" אומרת נעה "לא, לא בעצם את ליאור", "ואני את גיא" עונה הקטן. אין שום בעיה, אני אדאג להרים את האירוע הזה, שמתגבש ברגעים אלה ממש, ביוזמתי שלי, בסלון הבית. ולחשוב שהשעון אפילו לא מראה על השעה 7:00 בבוקר.

אז נכון שנתתי לאירוע הזה שם מפוצץ, והילדים עפו על הרעיון עד השמיים, אבל מפגשי אחר הצהריים שכאלה מתקיימים בבית שלנו (בבית של מי לא בעצם?) כמעט מידי שבוע, שלא לומר מידי יום, בהרכב כזה או אחר של ילדים.

רגע של שקט

ואז מסתיים יום עבודה ומתחיל יום עבודה חדש – בשעה 17:00, אחרי האיסוף מהגנים, אני מוצאת את עצמי בבית סוער וגועש – צרחות נשמעות מכל עבר, משחקים נפתחים בזה אחר זה, כדורים נזרקים באוויר ואני עוד מהרהרת ביני לבין עצמי אם בתוך כל ההמולה הזאת, ובין הילדים שרצים לי בין הרגליים עם מיליון שאלות, בעיות ודרישות, אצליח לתלות את מכונת הכביסה שהפעלתי רגע לפני.

מהר מאוד אני מוותרת על הכביסה, היא תחכה לי גם ככה, ומתפנה להכין לילדודס את ארוחת ערב. הם כבר רעבים והשעה מאוחרת וכל מה שמתחשק לי זה לסיים להכין את האוכל מהר, עם דברים שיש במקרר ושהילדים יסכימו לאכול. אז נכון שלפעמים הכי נוח לשלוף פיצה מהמקפיא או להכין פסטה זריזה עם רוטב אבל הפעם אני מחליטה להיות סופר וומן ולהכין פשטידת תירס. בכל זאת יש לי 5 דקות פנויות בזמן שהילדים מתרוצצים בין החדרים והסלון.

עוד לא נתקלתי בילד (או מבוגר) שלא אוהב תירס או שסירב לתירס בין אם הוא על פיצה, בפשטידה, בסלט או פשוט בצורתו הטבעית (או הגמדית).

נעה, שמבחינתי היא קנה מידה מצוין לבררנות באוכל (פסטה בלי רוטב, אורז לבן בלי כלום, רק לבן של הביצה), טורפת את הפשטידה הזאת ותמיד שמחה לתוספת ובדומה לה גם החברים שבאים לבקר אצלנו בבית.

הפשטידה הזאת הכי קלה להכנה ואפשר לגוון עם התוספות שבתוכה כדי לפתות ילדים לאכול. כן, גם את הסופר בררניים. הבטחה שלי – בסוף הערב לא יישאר ממנה אפילו פירור.

3 דקות עבודה וזה בתנור